החלטה בתיק ע"א 7774/12 - ה'

           בפניי בקשה שהגישו המשיבים 1-2 לסילוק הערעור שבכותרת על הסף.

1.        הליך זה הינו אחד מענפיה של מחלוקת ארוכת שנים בין הצדדים ביחס לזכויות בנכס מקרקעין (חנות הידועה כתת חלקה 33 בחלקה 547 גוש 6538 - "יחידה 33", להלן: הנכס). הרקע העובדתי פורט בהחלטה מיום 30.12.2012 בבקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המערערות (כב' השופט צ' זילברטל) ואיני רואה לחזור על הדברים. בקצרה אציין כי המשיבה 1 (להלן: החברה) נתונה בפירוק וכי במסגרת הליך פירוקה ביקשה מפרקת החברה דאז לממש את הנכס בטענה כי זכויותיו נתונות לחברה; מנגד טענה המשיבה 3 כי הנכס שועבד לטובתה על יסוד אגרת חוב משנת 1992; ואילו המערערות טענו כי הנכס נמכר להן עוד בשנת 1978 ועל כן השיעבוד לו טוענת המשיבה 3 אינו בתוקף ככל שהוא נוגע לנכס. כאמור בין הצדדים התנהלו במרוצת השנים הליכים רבים כתוצאה ממחלוקת זו.

           ההחלטה נשוא הערעור ניתנה על ידי בית המשפט שעל הפירוק (החלטה מיום 11.9.2012 (כב' השופטת ד' קרת-מאיר)) במסגרת הליכי פירוקה של החברה בבקשה שהגיש המשיב 2, כונס הנכסים של החברה אשר מונה לבקשת המשיבה 3, למימוש הנכס. מן ההחלטה עולה כי לאותה בקשה קדמו מספר בקשות קודמות שהגיש המשיב 2 למימוש הנכס ובית המשפט עמד על כך שבהחלטות אשר ניתנו בעבר נקבע כי השיעבוד לטובת המשיבה 3 הינו בר תוקף וכי "עצם זכות המימוש אינה שנויה במחלוקת" (בציינו כי הדבר עולה גם מהחלטות שניתנו על ידי בית המשפט העליון). על כן, כך הוסיף, נסתם הגולל על הטענות שהעלו הצדדים ביחס לזכאות המימוש ולתוקף השיעבוד, ונותר לדון בטענות שהועלו לעניין פירוט חובה של החברה כלפי המשיבה 3. בעניין זה קבע בית המשפט כי מחוות הדעת שהוגשה עולה כי קיימת יתרת חוב של לפחות 4.6 מיליון ש"ח, ומכאן מסקנתו כי "כונס הנכסים רשאי ... להמשיך בהליכי המימוש בגין יחידה 33 [הנכס]". כן דן בית המשפט באותה החלטה בבקשה שהגיש הכונס לפי פקודת ביזיון בית המשפט, ועוד ציין כי לגבי נכס נוסף אשר מימושו נתון המחלוקת (דירת מגורים - "יחידה 110") ייערך דיון בהתנגדויות הצדדים למימושו.

           להשלמת התמונה יצוין כי ביום 30.12.2012 דחה בית משפט זה (כב' השופט צ' זילברטל) בקשה לעיכוב ביצוע שהגישו המערערות, וכי בסיפה להחלטה ציין כי לגבי טענות שהעלו בפניו המשיבים 1-2 לעניין ההליך המתאים להשיג על החלטת בית המשפט קמא עליהם להגיש בקשה מסודרת. הבקשה אשר הוגשה בהמשך לכך היא הבקשה שבפניי.

2.        בבקשתם טוענים המשיבים 1-2 כי החלטתו של בית המשפט קמא הינה בבחינת "החלטה אחרת" ועל כן היה על המערערות ליטול רשות על מנת להשיג עליה. המשיבים 1-2 מדגישים כי כל שהורה בית המשפט קמא בהחלטתו הוא על המשך הליכי מימוש הנכס וכי בהחלטה זו לא היה כל חידוש, והיא למעשה שבה וחזרה על החלטות ופסקי דין חלוטים שניתנו בעניין. כך, כבר נקבע בעבר כי זכויות המערערות כפופות לזכות המשיבה 3 ובהחלטה שניתנה בבית משפט זה (רע"א 6087/11) נקבע מפורשות כי זכויות המשיבה 3 הוכרו "שוב ושוב" וכי אלו מצדיקות נקיטה של הליך כינוס ומימוש הנכסים. לטענתם טענות המערערות בבית המשפט קמא היו "מחזור" של טענות שנדחו. המשיבים 1-2 מוסיפים כי העבירו את ההחלטה נשוא ההליך למערערות בפקסימילה ובדואר אלקטרוני ביום 12.9.2012, ומכאן כי במועד בו הוגש הערעור, 28.10.2012, חלף המועד בו יכלו הן להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה. כן צירפו המשיבים 1-2 החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 11.2.2013 (כב' השופט א' אורנשטיין) בה נדחתה בקשה שהגישו המערערות למתן סעד זמני למניעת ביצוע כל פעולה ביחס לנכס, בהדגישם כי באמור בה יש כדי לחזק את טענותיהם.

           המשיבים 3-4 מצטרפים לטענות אלו, בעומדם על ההחלטות הרבות בהן הוכרו זכויותיהם ביחס לנכס.

3.        המערערות מצידן מתנגדות לבקשה וטוענות כי בהחלטה נשוא ההליך הורה בית המשפט קמא באופן סופי על מימוש הנכס ובכך "גמר את מלאכתו" ועל כן יש לראות בה פסק-דין ה"מהווה סוף פסוק מבחינת בירור טענות הצדדים במסגרת הליך הכינוס". לטענת המערערות בניגוד לנטען אין קביעות חלוטות בנושאים אותם ציינו המשיבים 1-2 בבקשתם וחלקם שנויים במחלוקת מהותית ומהווים חלק מן הסוגיות המועלות בערעור זה. המערערות מוסיפות כי בניגוד לנטען ההחלטה מעולם לא הגיעה לידיהן באמצעות המשיבים 1-2 וכי ככל שאכן נשלחה בפקסימיליה ובדואר אלקטרוני אין מדובר בהמצאה כדין, ועל כן מניין הימים להגשת ההליך החל רק ביום 23.9.2012, הוא המועד בו הומצאה ההחלטה לידיהם על ידי בית המשפט. לבסוף טוענות המערערות כי ככל שיידחו טענותיהן יש לאפשר להן להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, בציינן כי ההליך הוגש בתוך המועד אשר היה נתון להן להגשת בקשת רשות ערעור.

4.        לאחר שבחנתי את החומר שבפניי ואת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

           כאמור החלטת בית המשפט קמא בדבר מימוש הנכס ניתנה במסגרת הליכי פירוקה של המשיבה 1, ומכאן ובהתאם להוראת סעיף 291 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 חלים בענייננו דיני הערעור הרגילים המבחינים בין פסק-דין, הנתון לערעור בזכות, לבין "החלטה אחרת" עליה ניתן להשיג ברשות בלבד. בפסיקה הובהר לא אחת כי כאשר במסגרת הליכי פירוק מכריע בית המשפט במחלוקת מתוחמת שיש לראות בה משום "יחידה דיונית" העומדת בפני עצמה, אזי הכרעה בה "הסוגרת" מבחינה מהותית את העניין הנתון במחלוקת בין הצדדים תהא בגדר "פסק-דין", וזאת גם אם הליכי הפירוק בכללם טרם באו אל קיצם (ראו: רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ, פ"ד מב(4) 393 (1989); רע"א 7213/12 שטיחים בסנטר ב.ש. בע"מ נ' אייס אוטודיפו בע"מ (10.12.2012); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 122-123, 127 (מהדורה שלישית, 2012)).

           בהינתן מבחן זה דומה כי קשה לחלוק על כך שההחלטה הסופית לעניין מימוש השיעבוד על הנכס - הסותמת את הגולל על טענות והתנגדויות הצדדים בעניין - הינה בבחינת פסק דין. בצדק השוו המערערים בהקשר זה להחלטה אשר ניתנה בבקשת רשות הערעור שהגישו המשיבים 5-6 על ההחלטה נשוא ההליך דנן בכל הנוגע לקביעות שנקבעו בה לעניין הנכס הנוסף אשר מימושו שנוי המחלוקת - יחידה 110 (רע"א 7901/12). בהחלטה אשר ניתנה בבקשת רשות ערעור זו נקבע (כב' השופטת א' חיות) כי:

"בית המשפט המחוזי קבע כי התנגדותם של המבקשים למימוש יחידה 110 תידון לפניו במעמד הצדדים וזאת לאחר שתתקבל תגובת הכונס לגביה. בית המשפט קבע אומנם כי במסגרת ההתנגדות לא ידונו טענות המבקשים לפיהן הזכויות ביחידה 110 אינן חלק מזכויות השעבוד שהוטל לטובת חברת אורן. אך קיימת אפשרות כי התנגדותם של המבקשים למימוש יחידה 110 תתקבל מטעמים אחרים שהועלו ואשר אותם יברר בית המשפט. והיה אם תדחה התנגדותם, פתוחה בפניהם הדרך להשיג על כך בזכות ובמסגרת זו יוכלו להעלות גם את טענותיהם כנגד ההחלטה נושא בקשת רשות הערעור, הדוחה על הסף את התנגדותם ככל שהיא נוגעת לאי-תחולת השעבוד על יחידה 110" [ההדגשה הוספה].

           מכאן ניתן ללמוד כי החלטה סופית בדבר מימוש שיעבוד על כל אחד מן הנכסים שבמחלוקת יש לראות כהחלטה הסוגרת "יחידה דיונית" וככזה יש לסווגו כ"פסק-דין" עליו ניתן להשיג בזכות. על בסיס הנחת מוצא זו יש לומר כי השאלה אותה יש לבחון בבקשה שבפניי היא האם ההחלטה נשוא הערעור היא היא ההחלטה בה נקבע באופן סופי כי השיעבוד על הנכס ימומש (כטענת המערערות) או שמא הדבר נקבע כבר בהחלטות קודמות, ובמובן זה ההחלטה דנן הינה מעין החלטה מאוחרת ונלווית לפסק דין אשר כבר ניתן בעניין (כטענת המשיבים 1-4).

5.        עיינתי בהחלטות אליהן הפנו הצדדים ובהחלטה נשוא הליך זה ודומני כי אף שמסקנת בית המשפט קמא בדבר מימוש השיעבוד נשענה ונסמכה על קביעות והחלטות קודמות אשר ניתנו בעבר - בין אם על ידו ובין אם על ידי בית משפט זה - ואף שבית המשפט ציין כי הוא מורה על "המשך" הליכי המימוש, הרי שהמשיבים לא הפנו להחלטה קודמת בה הורה בית המשפט המחוזי באופן מוגמר וסופי על מימוש השיעבוד (להבדיל מהכרה בתוקפו).

           יצוין בהקשר זה כי בית המשפט קמא הפנה בהחלטתו להחלטה קודמת מיום 16.2.2012 בה קבע כי "אין כל מקום לטענות באשר לעצם תוקפם של השעבודים" אך עם זאת ציין באותה החלטה כי המערערות והמשיבים 5-6 יהיו רשאים "להעלות כל טענה באשר לזכות[ם] בנכסים כפי שפורטו באגרת החוב, כולל דירת המגורים שהיא יחידה 110 והחנות שהיא יחידה 33". כן הפנה בית המשפט קמא בהחלטה דנן להחלטה קודמת נוספת מיום 28.3.2012, בגדרה מונה על ידו רואה חשבון כמומחה על מנת שיתן חוות דעתו בקשר לדו"ח שהגיש כונס הנכסים הרשמי ולטענות "שאינן קשורות לתוקף השיעבוד". לאחר שהוגשו כל החומרים הרלבנטיים קבע בית המשפט בהחלטה דנן כי "נראה כי בשלב זה מצוי כל החומר הרלבנטי בפני בית [ה]משפט ויש מקום ליתן החלטה באשר לעצם הליכי המימוש". בהמשך לכך דן בית המשפט בטענה לעניין "פירוט החוב", ולאחר שבחן עניין זה קבע כי קיימת יתרת חוב של לפחות 4.6 מיליון ש"ח כלפי המשיבה 3, ועל בסיס זאת הוסיף וקבע כי "ניתן להמשיך את הליך המימוש".

           יוצא מן האמור כי ההחלטה בה נדחו באופן סופי כל טענות המערערות והמשיבים 5-6 ונקבע כי ניתן לנקוט בפועל בהליכים למימוש הנכס היא אכן ההחלטה דנן. על כן דומני כי החלטה זאת סוגרת את ה"יחידה הדיונית" הרלבנטית וככזו היא נושאת משקל סגולי של "פסק דין" עליו נתונה היתה למערערות זכות ערעור. נוכח מסקנה זו יש להוסיף ולקבוע כי ההליך הוגש בתוך המועד הקבוע לכך בדין (וזאת בין אם נמנה את הימים ממועד ההמצאה על ידי בית המשפט (23.9.2012) נוכח הבכורה הנתונה ל"כלל ההמצאה", ובין אם היתה מתקבלת עמדת המשיבים 1-2 לפיה יש למנות את הימים למן המועד בו מסרו לטענתם עותק של ההחלטה לידי בא-כוח המערערות (12.9.2012)).

           הבקשה למחיקת הערעור נדחית, אפוא. המשיבים 1-2 ישאו בהוצאות המערערות בסך של 2,000 ש"ח.

           המזכירות תתייק החלטה זו בתיקי השופטים.

           ניתנה היום, ז' בסיון תשע"ג (16.5.2013).